ביאור ראובן על בבא קמא קט״ו

1 גמ' ומ"ס לא שנא". לכאורה משמע דהכי קאמר רב זביד, לעולם דרב דוקא קאמר בדין עם הטבח, דפליג אר' יוחנן וסבירא ליה דקנה לוקח בשינוי רשות ויאוש שהיה ביד הלוקח. אבל לפי זה קשה: הא במתנות כהונה לא הוה יאוש כלל, דכהן לא מייאש מינייהו, וא"כ אף לרב לא יקנה, דלא הוי אלא שינוי רשות, ואמאי קאמר דדינו של בעל הבית עם הטבח? וצריך לדחק ולאמר דרב זביד לא בא לתרץ מימרא דרב, אלא אף לדידיה צריך לתקן ולאמר, "אף דין עם הטבח", כרב יוסף, אלא שבא לחלוק על רב יוסף מה שאמר ברישא, "ולא פליגי", דנראה לו דפליגי בשינוי רשות קודם יאוש. ולפי זה הא דאמר "רב זביד אמר", לא קאי על אביי כדמשמע פשוטו דלישנא, אלא חוזר אהא דאמר רב יוסף, ולא פליגי.

2 "הדין עם השני". פירוש, דגבי לוקח הוי הגנב ראשון, שהרי אתו בא במגע ומשא תחילה.

3 "גנב ופרע בהיקיפו". נראה דלא זו אף זו קמשמע לן, דלא מיבעיא גנב ופרע בחובו, דלא הוי דרך מקח וממכר, ולא שייך למימר בהו תקנת השוק, דהוי תקנת הלוקחים, אלא אפילו פרע בהיקיפו, דדומה למקח וממכר, ושייך למימר בזה, לא פלוג רבנן בתקנתא, מ"מ לא עשו תקנת השוק, משום טעמא, דלאו אדעתא דהני יהבית ליה מידי.

4 רש"י ד"ה כלפני יאוש דמי. "דכהן לא מייאש מינייהו". שהרי אין שום כהן מיוחד להתיאש. ואפילו נימא במכירי כהונה, מ"מ הרי עוד לא קבל את המתנות ולא הוי אלא חוב, ומחוב אינו מועיל יאוש.

5 ד"ה ורבא. "אפילו ליטול מאתים". דהא התקנה היא ללוקחים ולא לנגזל, ולפיכך לא איכפת לן מה שהנגזל יצטרך ליתן טפי משויה. וביטול מקח לא שייך כאן, דהא הלוקח ידע דלא שוה החפץ כולי האי וסבר וקבלו. ומה שהוסיף הרב ר' יהונתן מובא בשיטה מקובצת, "דקיימא לן דאין אונאה בקרקעות עד פלגא", אינני מבין, דהא הכי ע"כ לאו בקרקעות עסקינן, אלא בכלים וספרים, דבקרקעות הרי אמרינן בבבא מציעא יד: דהנגזל טורף מהלוקח את השדה ואת השבח בלא דמים, ופליגי התם רב ושמואל אם הגזלן צריך לשלם ללוקח רק את הקרן או אף את השבח, וטעמא דלא עשו בקרקע תקנת השוק הוא משום דבקרקע יש ביד הלוקח להודע אם הקרקע היא של מוכרה או לאו, ולא זו בלבד, אלא אפילו כשהקרקע משועבדת לאחר טורף בעל השעבוד מהלוקח בלא דמים.

6 תוס' ד"ה והלכתא. "אבל אמילתא דרבא דגנב מפורסם דלא פליג עליה שום אמורא לא קאי". ואע"ג דבגנב ופרע בחובו ובהיקיפו נמי לא פליגי אמוראי, מ"מ צריך לפסוק בהו הלכתא משום דהוו מענין אחד, דכולהו טעמא משום דלאו אדעתא דהני יהבית ליה מידי, וכולהו נאמרו בבית המדרש בבת אחת, ואי הוה אמר, הלכתא בכולהו עשו בהו תקנת השוק, פשיטא דס"ד דקאי אף על גנב ופרע בחובו ובהיקיפו. אבל הא דגנב מפורסם לא נאמרה עם הני.

7 גמ' "ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו". וקמ"ל דלא מצי אמר ליה משטה הייתי בך, בכמו ב"טול דינר והעבירני", וכדאיתא בגמרא.

8 "מהפקירא קא זכינא". כלומר, דבעלות היינו, שהוא יכול להשתמש בה ולא אחר, אבל כשאינו יכול להשתמש בדבר, כמו הבא וכמו באיסור הנאה, אין לו בעלות בזה.

9 "לכתחילה לא יאמר". לפי גירסא זו צ"ל דאין הכי נמי דיכול להקשות אפילו אדיעבד, דכיון דלא ידע עוד הא דמתרץ כשעקל בית הבד כרוך עליה, א"כ למה תהא תרומה כשנשתברה הרי אינה שלו, אלא פריך מר"ש, דאפילו לכתחילה אומר כשאין רק הפסד קצת.

10 "ולא יגבל בהן את הטיט". במסכת ע"ז איתא "ולא ירביץ בהן את הבית ולא יגבל בהן את הטיט". וכן נראה טפי, דלא זו אף זו קאמר: לא ישפוך אותם בר"ה, היינו, מים הרבה, דשייך בהם לשון שפיכה. ולא ירבץ בהן את הבית, דהוו מעט שזורקים בשעה שמכבדים את הבית בכדי שלא יעלה אבק. ולא יגבל בהן את הטיט, אע"פ שנבלעים בטיט וכלים. ולא ישקה מהם את בהמתו, ואפילו שאין סכנה לאדם. ואפילו במקום שמותר לבהמתו, דהיינו בשונרא, מ"מ לא ישקה לבהמת חבירו, דבחבירו אפילו בשונרא אסור. ומ"מ קשה קצת: היכי מייתי מהך דגילוי אסור בזילוף, הא בהך ברייתא לא הוזכר כלל איסור זילוף? וי"ל דמהך ברייתא לא מייתא אלא דגלוי אינו אסור רק בשתיה אלא אף באופן אחר כשנכנס בגוף, וממילא ידעינן דאף בזילוף אסור, כיון דאף בזילוף נכנס דרך האף בגוף. ואפילו למ"ד ריחא לאו מילתא, היינו דוקא באיסור, דאינו אסור אלא דרך אכילה ושתיה, אבל בסכנתא לא נפקא לן מידי אם הוא דרך, או לאו, דהא מ"מ נכנס בדם או בשאר אבר ומארס אותו. תדע, דהא אין איסור לשפוך דבר האסור ברשות הרבים, ואפילו לדרך בהדיא על זה יחף נמי שרי. וגדולה מזו אמרו דאפילו באכילת איסור אינו אסור אלא דרך אכילה.

11 רש"י ד"ה אין לו. "שכר כלי ושכר פעולה". ולא דמי ליורד תוך שדה חבירו ועושה שלא ברשות, דהתם הרי יש בשדה כל השבח הבא ממנו. אבל הכא אין בדבש כי אם הכלי והעבודה.

12 ד"ה משתברות. "והכל נשפוך ביחד". כלומר, ולא כשמנטף מעט מעט, דאמרינן לקמן, דבכי האי גוונא דבריו קיימין.

13 ד"ה עשר. "ופסידא פורתא הוא דאיכא". והא דאמרינן לקמן, דאסור בזילוף משום תקלה, וא"כ ליכא פסידא כלל? י"ל דהיינו דוקא לישנו, אבל לזלפו כמו שהוא, מותר, כבית הלל לקמן.

14 תוס' ד"ה וכל היכא. "ל"ג ליה כדפי' הקונטרס". כלומר, כמו שרש"י גורסו ומפרשו.

15 בא"ד "אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד לא אמר כלום פריך". ומקשה בין מרישא ובין מסיפא, דלא יעשה משמע דבדעביד הוי תרומת מעשר, ואמאי, ביון שנשתברה הרי אינה שלו? ומשנה, כשעקל בית הבד כרוך עליה, והלכך ביין לא תעלה ההפסד אפילו לשוה פרוטה, ולפיכך אומר לכתחילה. ונראה דצריך מיד להציל שלא תהיה הפסד גדול, דהא משמע בגמרא, שאם לא היתה תקנה ליין גלוי היה אסור.

16 ד"ה ולא ישקה. "משמע דאסור משום בל תשחית". אבל מהא דאסור בשונרא של חבירו, אע"פ שבשונרא ליכא למיחש שמא ישחטנה, אין ראיה, דאפשר דשל חבירו אסור מטעם גרמא בנזקין, כמו הנותן סם המות לפני בהמת חבירו, אבל שלו, דלא שייך גרמא בנזקין אין אסור אלא מטעם שמא ישחטנה.

17 בא"ד "דקשה ליה", הארס.

18 בא"ד "דאטו בשופטני עסקינן שמשקין לבהמה דבר שמתה על ידן". פירוש, דהכא ניחא, דקתני לא ישקה מהם את בהמתו, דאע"ג דהכא לאו בשונרא עסקינן, דהא בשונרא מותר להשקות אם היא שלו, מ"מ היא גופא קמשמע לן, שאף לבהמה קשה הארס של נחש. אבל התם דקתני משקה לבהמתו, פשיטא דבשונרא עסקינן, דלבהמה אחרת שקשה לה הארס היאך יאמר התנא שישקה אותה.